החלטה בתיק ת"א 17906-10-10

1.         להלן החלטתי בבקשת הנתבעת להגשת ראיות נוספות מטעמה לאחר תום שמיעת הראיות בתביעה.

2.         במסגרת התביעה טען התובע כי במהלך השנים 2009-2010, הוא הלווה לנתבעת ולבעלה סך של 1,200,000 ש"ח וזאת לצורך כיסוי חובות אשר צברו במהלך חייהם המשותפים, לצרכי העסק שבני הזוג ניהלו במשותף וכן לצורך כלכלת ביתם (להלן: ''ההלוואה''). הנתבעים לא פרעו את ההלוואה ובעלה של הנתבעת אף ברח לחו"ל. מכאן התביעה, לפיה התובע מבקש  לחייב את הנתבעת בחוב ההלוואה. יצויין כי התובע מבקש לחייב את הנתבעת בהשבת ההלוואה גם מכוח הלכת השיתוף בין בני הזוג.

3.         במסגרת הגנתה מפני התביעה כפרה הנתבעת בסכום החוב הנטען וטענה כי התובע העמיד לבעלה הלוואה בסך של 350,000 ש"ח וזאת לשימושו האישי מבלי שהנתבעת ידעה על או היתה שותפה לעניין. כן הוסיפה הנתבעת וטענה כי בינה לבין בעלה היתה חלוקת רכוש ברורה כשכל אחד מהם ניהל חשבון בנק נפרד וכספי ההלוואה מעולם לא שימשו אותה או את בני משפחתה ולכל היותר הם שימשו את בעלה בלבד.

4.         ביום 25.10.12 נשמעו מכלול ראיות הצדדים בתביעה וזאת לאחר שהם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית. כמו כן,  באותו מועד שני הצדדים בעלי הדין הודיעו "אלו עדיי".

5.         כיום, מבקשת הנתבעת להוסיף ולהגיש כחלק מראיותיה תקצירי שומות מס של בעלה לשנים 2007-2009 וכן דו"ח שכותרתו "השוואת הדיווח למ.ע.מ. בפועל לספרים" על מנת להוכיח באמצעותם את רמת הכנסתו מהעסק ואשר, כטענת הנתבעת, כיסתה את צרכי הבית, וכן העדר כל רישום להלוואה נשוא התביעה, ללמדך כי היא לא היתה לצרכי העסק ומקל וחומר לנתבעת לא היה בה כל חלק ונחלה.

            הנתבעת מוסיפה וטוענת בבקשה כי לאחר שמיעת הראיות בתביעה היא שוחחה עם בעלה השוהה בחו"ל והוא ייעץ לה לפנות למנהלת חשבונותיו דאז על מנת לבדוק באם יש ברשותה ספרי חשבונות, שכן החומר החשבונאי שהיה בעסק של בעלה נלקח על ידי צד ג' לאחר שהנ"ל עזב את הארץ. ואכן, הנתבעת פנתה למנהלת החשבונות אשר מסרה לה את המסמכים כמפורט לעיל.

6.         התובע מתנגד לבקשה ולאחר ששקלתי מכלול טענות הצדדים נחה דעתי כי אכן הדין עימו ולפיכך יש לדחותה על הסף.

7.         בהתאם להלכה הפסוקה, ניהולו התקין של ההליך הדיוני מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכלל זה העיקרון לפיו אין להתיר הגשת ראיות חדשות לאחר שהסתיים שלב ההוכחות אלא על בעלי הדין להגיש את ראיותיהם לבית המשפט כ"חבילה אחת". דא עקא, לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהעיקרון הנ''ל וזואת כאשר הגשת ראייה נוספת דרושה לשם בירור האמת והיא מסייעת לבית המשפט לעמוד באופן מלא ושלם על הזכויות המהותיות של בעלי הדין. בנדון על בית המשפט לשקול באם בעל דין המבקש להגיש ראייה חדשה ידע או יכול היה לדעת על קיום הראיה בשלב מוקדם יותר, שאם כן, בית המשפט ייטה שלא לקבל את הבקשה (ר' רע"א 297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל, פ"ד נה(4) 577 ו-ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1)).

            מן הכלל אל הפרט.

8.         במקרה דנן הנתבעת לא טענה כאילו במועד הגשת ראיותיה בתביעה, היא לא יכלה לדעת על קיומן של הראיות אותן היא מבקשת להגיש בשלב מאוחר זה. אדרבא ואדרבא, בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית טענה הנתבעת באומרה:

            " אהרון (בעלה של הנתבעת - ר.ח.) היה במועד הרלבנטי בעלים של עסק לממכר תשמישי קדושה, אולם מבירור שערכתי עם מנהלת החשבונות של בעלי, לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים נגדי, הבנתי כי בעסק של בעלי מעולם לא נדרשה הלוואה כזו או אחרת, בסכומים המתוארים ע"י התובע".

מהמצוטט לעיל עולה כי הנתבעת היתה בעבר בקשר עם מנהלת החשבונות של בעלה ואף ביררה עימה באם ההלוואה היתה בקשר לעסק של בעלה ועל כן היא בהחלט יכלה לדעת על קיום הראיות אותן היא מבקשת להגיש כעת.

9.         זאת ועוד, התובע טען כי ההלוואה הועמדה לכיסוי חובותיהם של הנתבעת ובעלה, לכלכלת ביתם וכן לצרכי העסק. לפיכך, הראיות הנוספות שהנתבעת מבקשת להגישן כעת אינן רלוונטיות לפחות ביחס לטענה כי ההלוואה הועמדה לצורך כיסוי חובות בני הזוג, ולעניין זה הן חסרות כל משמעות.

10.        למעלה מהצורך, הנתבעת מבקשת להגיש ראיות אשר נערכו על ידי אחרים, אינן ממוענות אליה ובהתחשב במהותן ספק רב באם יש בהן כדי לבסס את הטענה אליה חותרת הנתבעת.

11.        ממכלול השיקולים לעיל, אני דוחה את הבקשה.

            הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הבקשה בסך של 1,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

12.        הצדדים יסכמו טענותיהם בתביעה.

            התובע יסכם טענותיו תוך 30 יום עם העתק לנתבעת אשר תסכם טענותיה תוך 30 ימים נוספים.

13.        התיק יובא לעיוני ביום 17.2.13.